כשרותם היה נער, בכיתה ט', הוא נהג בין שלל תחביביו היצירתיים, לכתוב סיפורים קצרים למגירה. את אחד מהסיפורים הקסומים שכתב, החלטנו בשנה שעברה לעבד לסרט קצר בעזרת הבמאי והעורך גיא ברדך, הכותב גיל קליאן והמוזיקאי אורי קליאן.
התוצאה לפניכם
כדי להתאים את הסיפור לפורמט הקולנועי נעשו קצת שינויים בסיפור. אך החלטנו להעלות אותו כאן במלואו:
התוצאה לפניכם
כדי להתאים את הסיפור לפורמט הקולנועי נעשו קצת שינויים בסיפור. אך החלטנו להעלות אותו כאן במלואו:
סיפור קצר
מאת: רותם מוריה
אני יושב על ספסל ציבורי. רוצה לראות אם
באמת הנערה תבוא. אני אפילו לא יודע את שמה. ראיתי אותה והייתי חייב לשאול אותה, שאם היא מעוניינת, שנפגש על הספסל הזה בחמש.
השעה חמש ורבע. אני חושב לעצמי איזה
טיפש עשיתי מעצמי, למה שהיא תבוא בכלל? איזה מן הצעה מטומטמת זאת, להיפגש על ספסל.
אני בכתה ט', החברה האחרונה שהייתה לי
למדה איתי בכיתה ו'. אני לא נורא כל כך, אני בנאדם נחמד, מגיע לי יותר. אני אפס
שלא מסוגל לנהל חיי חברה.
השעה חמש וחצי. אני יושב (יש לי סבלנות)
על הספסל, לא זזתי מאז. אני רואה מולי מכונית עם גג פתוח נוסעת, בתוכה יושב גבר
רגוע, כשלידו אישה מהממת. אני חושב לעצמי, איך הוא יכול להיות אדיש ככה כשלצידו
מישהי כזאת. איזה גבר הוא, למה אני לא יכול להיות כמוהו במכונית אדירה, עם מישהי
כזאת לידי, הייתי מלך העולם. פתאום היא קמה ופורשת את הידיים שלה. אני מקנא. הוא
מסתכל עלי בצורה אדישה, לי נראה כאילו הוא מזלזל בי. זה נראה כמו פרסומת לבגד. איך
אני שונא את השלמות הזאת. הם סוף סוף עברו, הם דיכאו אותי. אני אף פעם לא אהיה
כמוהו, החברה שלי אף פעם לא תראה כמוה, למה הם כן ואני לא. עכשיו אני אומר לעצמי,
בטח אחרי כל האי ההערכה העצמית הזאת, היא בטח תבוא, כל הקטע הזה ייגמר בטח בסוף
טוב, אני מקווה.
השעה שש וחצי. היא לא באה. הלכתי.
