רותם מוריה - סיפור חיים

רותם מוריה
1977 - 2004



כשלצקי ונרדה נולד בן בתאריך הכל כך נדיר 4.4.77, הם התלבטו כיצד לקרוא לו. השם עולש נדחה מיד על ידי המשפחה הקרובה והשם השני שבחרו לו, ילד, נפסל לאלתר על ידי משרד הפנים בתואנה שאי אפשר לתת שם כזה, וזאת מבלי להתייחס בכלל לתגובת המשפחה הנסערת. לבסוף נבחר לו השם רותם. שמו של הסב, ניצול השואה, הונצח גם הוא כשמו השני - משה.
רותם נולד ברמת גן ובילדותו עברה המשפחה לסמטה פלונית בתל אביב, בדיוק בבית שגובל ברחוב המלך ג'ורג'. כל השכונה זוכרת כיצד כשהיה בן 5 הוא הקים שני סטארט-אפים ברחוב. האחד היה סחר (לא חוקי) ברחוב של כוסות לימונדה, שהכין במו ידיו. בסטארט-אפ השני הוא כבר היה יותר יצירתי. הוא פשוט חסם את הכניסה לסמטה פלונית עם חבל וגבה תשלום עבור הכניסה לשם עם מכוניות.
את שנות בית הספר היסודי הוא עשה ב"בבלי" ומשם המשיך לחטיבת הביניים בעירוני ד'. הוא התגאה מאוד כשהתקבל לתיכון עירוני א' למגמת קולנוע - שעבורו היוותה הגשמת חלום. רותם, שהיה למעשה אנציקלופדיה מהלכת של עולם הקולנוע, החל בצפייה בסרטי אימה, המשיך באיסוף סרטי טראש ומכירתם, דרך הוצאת העיתון החתרני "Body Count" יחד עם חברו רני יורגנסון, ועד שהתמכר טוטאלית לסרטים והעריץ את עבודתם של במאים כמו קוונטין טרנטינו, פיטר ג'קסון, טקאשי קיטנו, ג'ון וו ואחרים.
שנות בית הספר התיכון היו המאושרות בחייו. הוא למד קולנוע, יצר קולנוע ואפילו המרחק שעשה בכל בוקר מהבית ברמת גן, לא גרע כהוא זה מההנאה שספג שם. בשנה האחרונה ללימודיו בתיכון הוא ביים את סרטו הראשון - "כנגד כל הסיכויים", סרט שעורר מחלוקת בהנהלת בית הספר ובקרב מומחי הקולנוע שבחנו אותו. מצד אחד היה זה, ללא עוררין, אחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו בבית הספר אי פעם, והיו אף מי שהגדירו אותו "טרנטינו השני". מהצד האחר, היו בסרט אלמנטים שגורמים בבית הספר לא הצליחו לעכל, נכון לשנת 1995. לבסוף, לא רק שהסרט הוגדר כאחד הסרטים הטובים שנעשו באותה שנה, הוא היה בין היחידים שזכו להתייחסות העיתונות ולשבחי מבקרים.
אגב, על הסרט רותם חתם בכמה שמות: כבמאי - רותם מוריה ועל התסריט חתם כמשה סטופיצ'בסקי, וביחד היו אלה כל השמות, שנשא עמו בגאווה בתעודת הזהות שלו. בסרט אף השתלבו חבריו הטובים מהתיכון - פלג, נדב ועידן - עמם שמר כל השנים על קשר טוב והדוק. באותה תקופה, כשהיה בערך בן 17, נכנסה לחייו של רותם חברתו הטובה מיכל, עמה הוא אף חלק דירה בשלב מאוחר יותר.
עם גיוסו, נשר בצער רב הקוקו הארוך שפיאר את רותם בשנות התיכון שלו, ושהוא היה כה גאה בו, והחליפה אותו תספורת קצרה ומדים לבנים של חיל הים. את קורס אלחוטני החוף הוא סיים במחנה חיל הים בחיפה ומשם עבר לשירות מבצעי בבור התל אביבי של החייל, שם קודם במהרה.
בין לבין, רותם נחשף לעולם הכדורגל. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. רותם, שלא יודע שטחיות מהי, הצליח לעשות דוקטורט גם על אהבתו החדשה ולהפוך לאנציקלופדיה מהלכת של משחקי הכדורגל לדורותיהם. הוא היה אוהד מושבע של מכבי תל אביב ושל ארסנל הבריטית. לאחרונה הוא אף רכש מנוי למשחקי מכבי, אך כמעט לא זכה לנצל אותו.
עם תום שירותו הצבאי התלבט רותם בין שני מקצועות - הקולנוע שכל כך אהב, אך שהיצע העבודה בתחום היה מועט, לבין לימודי המחשבים - תחום שבו הוא שחה מתוך הכרות וידע אישי מצטברים. לבסוף הוכרע ברוב קולות משפחתיים על המחשבים ורותם התמחה בניהול רשתות. הדרך מהקורס לעבודה הייתה קצרה והוא "נחטף" מיד לשוק העבודה, כשהוא מתקדם והופך למבקר איכות (QA) מצטיין.
כשהשתעמם, הוא נסע לבדוק את אופציות העבודה והמגורים באירופה. הוא עצר בתחנות ביניים: פריז (אצל אילן), ברלין (אצל כריסטוף), ברצלונה (אצל נדב), אמסטרדם (אצל בן) ולמד היטב את המנהגים והשפות, אך קבע את מקום מושבו בלונדון. שם, בדירה מרווחת, הוא אירח חברים מהארץ, הכין ארוחות לכולם, והיה גאה ביכולת שלו להתאקלם במהירות בעיר הבירה הנחשבת באירופה. כשחזר לארץ הוא שב לעולם המחשבים, אך המשיך להתלבט שוב ושוב בינו לבין הקולנוע שכל כך רצה ואהב.
רגע לפני שירד לסיני, ב- 6 באוקטובר 2004, חג סוכות האחרון, הוא תכנן לעזוב את חברת עידית בה עבד. הוא החליט להתפטר ולחסוך עוד קצת כסף ולהגשים את חלום הקולנוע שלו סוף סוף. התוכנית הייתה להירשם ללימודי קולנוע בלונדון ולנסות להשתלב בתעשייה.
הירידה לסיני הייתה ספונטאנית. אסי וג'וני יזמו ירידה ורותם הצטרף בשמחה לשני חבריו הטובים. רצה הגורל והחושה של השלושה עלתה באש ונשרפה כליל, אך שעה קלה לאחר שהגיעו לחוף קארמה. תוך 24 שעות, מוקדם מהצפוי, הם מצאו את עצמם במונית, בדרך חזרה לגבול שבטאבה. רותם היה זה שהתנהל מול השוטרים המצרים במסוף הגבול. אחרי שעות של חקירה הוא ניגש יחד עם אסף לשירותי מלון הילטון טאבה הסמוך.
במוצאי שמחת תורה, 7 באוקטובר 2004, כשכבר עמדו לצאת מהמלון, פיגוע רצחני קיפד את כל החלומות של רותם.